תרומה כהלוואה עבור מעשר עני

אדם התורם בהוראת קבע, למוסד של עניים, אינו יכול להחשיב את התרומה כהלואה, ולעכב את הפירות לעצמו. אך אם היה לו הלואה מכבר לעני הדין שונה, ונבאר את הדין. שהנה מי שבידו הלואה שהלוה לעני מכבר, ורוצה עתה להפרע מן העני באמצעות המעשר עני, י"א שיכול להפרע ממנו באמצעות המעשר ואפילו לא הלוהו על מנת כן. ויש חולקים. ומקור המחלוקת הוא בירושלמי עמ"ס גיטין אתא עובדא קומי ר" אימי, כהן לוי שהיה חייב לישראל מעות, ואמר לו הפרש עליהן מחלקי, אמר ליה ולא תנינן אלא המלוה מעות את הכהן וכו" להיות מפריש עליהן מחלקו, בשהלוהו ע"מ כן, הא לא הלוהו ע"מ כן לא. רבי זעירא אמר אפי" לא הלוהו ע"מ כן. חיליה דרבי זעירא מן הדא, וכן בן לוי שהיה חייב לישראל מעות וכו" עכ"ד הגמ", הרי לך שכבר נחלקו אמוראים בשאלה זו. ומדברי הירושלמי נראה שנשאר להלכה כדברי זעירא והביא ראיה מהבריתא לדעתו. ואמנם הריטב"א בגיטין (שם) בד"ה מתני", כתב בפשטות שדוקא אם הלוהו ע"מ כן, אבל בלא"ה לא. אך לא כך משמע בהרמב"ם, שהנה בפ"ו הל" מעשר הל" כ" כתב הרמב"ם, וכן בן לוי שהיה עליו חוב לישראל לא יהיה ישראל זה גובה מאחרים ומפריש וכו" עכ"ד. ומדייק שם המהר"י קורקוס, שדוקא מאחרים לא יגבה, אבל מעשר שלו יכול לעכב בשביל חובו. והיינו א"כ כזעירא. ולהלכה העלה הרב נודע ביהודה (מהדו"ת יו"ד סי" קצ"ט ) שהעיקר כסברא ראשונה וז"ל: בהא נחתי ובהא סלקי שדברי ר" זעירא עיקר ויכול להפריש עליהן, אבל רשות מהעני צריך, ודוקא שאף אם לא היה חייב לו היה ג"כ נותן מעשרותיו לזה העני כפי אותו אומד שהיה נותן לו בלא"ה יחשוב עתה על חלקו ולא יותר, דאל"כ לא שבקת חיי לעניים דכל עשיר יש לו חובות שנתיאשו ויפריש מעשרותיו על אלו החובות. עכ"ד. ועיי"ש שהוכיח מלשון הרשב"א שס"ל להלכה כזעירא, וכ"כ להוכיח מהרמב"ם. ועוד עיין בשו"ת חתם סופר יו"ד סי" רל"ז שהביא את דברי זעירא וכתב עליהם וכן הלכה. וכך נראה הלכה למעשה ובפרט שהמהרי"ק הנ"ל דייק שכך ס"ל להרמב"ם להלכה. ואמנם מי שנתן תרומה כספית למוסד של עניים וכיו"ב. ועכשיו נמצא בידו פירות מעשר עני, אינו יכול להחשיב את התרומה כהלואה שבאמצעותה יקיים את מצות הנתינה לעני, שאינו דומה להלואה קיימת. וכ"כ הרב נוב"י (מהדו"ק יו"ד ע"ג) בשאלה כגון זו וכתב, והנה כ"ז שנתן בתורת הלואה, אבל בנותן לעני סתם דרך צדקה ובמתנה, אין לו על מה לחשוב ומה שנתן נתן. ואמנם הוסיף שם, והואיל וכבר נהגו דהיינו כיון שגם מלוה את העני הוי מתנה שהרי אין העני צריך לפרוע משלו אפי" אם העשיר, ולכך אפילו נותן לו סתמא ע"פ מנהגא שמלוה זה למעשר שלו סתמא כפירושו. עכ"ד. וגם מרן החיד"א בשיו"ב (יו"ד רנ"ז) הביא הדברים להלכה. מ"מ צ"ל שכ"ז במקרה שהם דנו בו. באדם שהיה נותן כל ימיו מעשר מהרווח לעניים ופעמים שהיה מקדים להם, ואח"כ היה מנכה לעצמו. אבל כגון הכא, שנתן תרומה, וללא כל מנהג קדום של הלואה ע"מ לנכות, א"כ פשוט לכאורה שמה שנתן נתן. ואינו יכול לעכב לעצמו את פירות המעשר עני.