שאלה: חברת ביטוח אשר מבטחת קרקע חקלאית וגידוליה, האם מותר למכור פוליסת ביטוח על שדה שזרוע שם כלאים? האם מותר לחברת שמירה לשמור על גינה שיש בה כלאים?
שאלה נוספת: המשכיר בית לישראל והשוכר זורע כלאים בגינה, האם אחריות האיסור גם על המשכיר, כמו לגבי חמץ?
**
תשובה: במשנה כלאים ריש פ"ח נאמר: "כלאי הכרם אסורין מלזרוע ומלקיים, ואסורין בהנאה. כלאי זרעים, אסורים מלזרוע ומלקיים, ומותרין באכילה, וכל שכן בהנאה".
איסור זריעת כלאים – האיסור לזרוע כלאים הוא בין בשדה שלו ובין בשדה חבירו, ואפילו בשדה גוי בא"י כמבואר בגמ' (ע"ז סג, ב) "אין עודרין עם הנכרי בכלאים" [טעם האיסור בשדה גוי מבואר בירושלמי כלאים ז, ד משום שאין קנין לגוי בא"י, וע"ע חזו"א שביעית סי' ו ס"ק ה]. וכ"פ הרמב"ם (כלאים א, ג) "אסור לזרוע כלאים לגוי".
איסור קיום כלאים – במשנה הנזכרת מבואר שיש איסור גם לקיים את הכלאים [ולהלן יבואר מתי עוברים ע"ז]. בירושלמי שם רצו להעמיד שהמשנה כר"ע שסובר שהמקיים בכלאים לוקה (מו"ק ב:, ע"ז סד.). וודחתה הגמ': "אמר רבי יוסה דברי הכל היא, הכל מודים באיסור שהוא אסור, בשלא קיים ע"י מעשה, אבל אם קיים ע"י מעשה לוקה, כהדא דתני המחפה בכלאים לוקה". ביאור – מתני' מתפרשת גם לחכמים שחולקים, וגם הם מודים שאיסור יש בזה. ובהמשך דברי הירושלמי דנים המפרשים האם סובר שגם לחכמים המקיים לוקה אם עשה מעשה, וא"כ איסור קיום כלאים הוא מהתורה לכו"ע, או שלחכמים האיסור לקיים הוא מדרבנן.
אמנם בבבלי (ע"ז שם) מוכח שלחכמים החולקים על ר"ע האיסור לקיים אינו מדאורייתא [ואולי אף לא מדרבנן, כדלהלן], שהובאה ברייתא שההיתר לעקור כלאים בשדה הגוי הוא רק משום שממעט את התיפלה, וביארה הגמ' שע"כ ברייתא זו כר"ע שאוסר לקיים כלאים, ולכן יש גם איסור כשרוצה בקיומו, ורק כשממעט התיפלה מותר, ע"ש. ומוכח שלחכמים אין איסור דאורייתא לקיים. יתירה מכך, מהמשך הגמ' משמע שלחכמים אין איסור לקיים אפילו מדרבנן, שהקשתה "אי רבנן, מאי אריא עוקרין, אפילו קיומי נמי שפיר דמי". הרי שלחכמים מותר לקיים. וכ"מ ברש"י.
להלכה פסקו הרמב"ם (פ"א ה"ג) ובטוש"ע (סי' רצז א סע' ב) שיש איסור לקיים כלאים, אף שאין הלכה כר"ע שהמקיים כלאים לוקה. וק' שבגמ' הנ"ל מוכח שלחכמים אין איסור לקיים. תירצו המפרשים שכוונת הגמ' שמאחר שאיסור קיום מדרבנן, בשדה של גוי מותר (וכ"ה בבי' הגר"א שם סק"ח, ועוד). והביאור בזה לענ"ד הוא שלדעת הסוברים שאיסור קיום הוא מדאורייתא פירוש הדבר שהאיסור אינו רק על פעולת האדם, אלא שהכלאים בעצמם אינם רצויים לפני המקום, ואפילו כלאי זרעים שאינם נאסרים, מ"מ מצב הכלאים אסור [ולכן דימתה הגמ' איסור זה לע"ז, ע"ש], ולפ"ז כ' הגמ' שגם רוצה בקיומו אסור אף שאינו מקיים. אבל לרבנן שאין איסור דאורייתא לקיים, אלא רק מעשה הזריעה אסור, גם האיסור דרבנן לקיים אינו משום שמצב הכלאים בעולם אינו רצוי, אלא כנראה משום מראית העין וכדו', ולכן בשל גוי שאין מראית העין אינו אסור.
אמנם בר"ש במהדורות האח' שלפנינו [הועתק מכת"י פאריס קטע שאינו מופיע בדפוסים הקודמים. הקטע החדש לא היה לעיני האחרונים, כולל החזו"א, והראיה מכך שלא הביאו את שיטתו שם לענין קיום בהרכבת אילן, אלא את שיטת הרא"ש ההפוכה], מבואר שמתני' שאסור לקיים היא כר"ע. משמע שלחכמים מותר לקיים. והיינו או שמא למד את דחיית הירוש' באופן אחר, או שלמד מהגמ' בע"ז שם שלחכמים אין איסור קיום כלל.
והנה בתוס' הרא"ש (סוטה מג:) מבאר שאין חיוב לעקור כלאים. והקשה "והא דקאמר (משנה הנ"ל) אסורין מלקיים, היינו שלא ינכש ולא יחפה אבל אינו מחויב לעקרן. והא דקתני בפ"ק דמו"ק (ב.) ויוצאין על הכלאים… מפני מראית העין". לכאורה מבואר בדבריו שאין איסור לקיים אפילו מדרבנן [אלא משום מראית העין באופנים שיש חשש זה], שהרי הק' מהמשנה שכתוב שאסור לקיים, ולא תירץ שאסור מדרבנן, משמע שאפילו מדרבנן אינו אסור לחכמים, ולכן הוצרך לפרש שכוונת המשנה שאסור לקיים הוא שלא יעשה מעשה של ניכוש וחיפוי. וגם קושייתו אח"כ מדוע יוצאין ב"ד על הכלאים משמע שאפילו מדרבנן מותר לקיים, אלא שתי' משום מראית העין [כנראה שיחשבו שהוא זרע]. יתכן שלמד שזו גם כוונת הירוש' שתי' שמתני' כחכמים, ומבאר הירוש' כשלא ע"י מעשה, כלומר שמה שלחכמים אין איסור לקיים הוא כשלא עשה מעשה, אבל כשעושה מעשה לוקה, שהמחפה והמנכש לוקה משום זורע לרב יוסף (מו"ק ב:, ע"ש) [ואולי זו גם דעת הר"ש, אלא שלא רצה להעמיד מתני' כחכמים וכשעשה מעשה זריעה, שזה לא נקרא מקיים, ולכן העדיף להעמיד כר"ע].
אלא שהחזו"א (כלאים ב, ט) פירש את תוס' הרא"ש שודאי סובר שגם לחכמים יש איסור מדרבנן לקיים, ודברי הרא"ש בדאורייתא, וזמש"כ הירושלמי שהכל מודים שאסור לקיים. וע"ש שביאר מה הקשה הרא"ש מהא דיוצאים על הכלאים. אלא שלענ"ד תמוה א"כ מה הקשה הרא"ש ממתני' שאסור לקיים, ותי' בניכוש וחיפוי, הול"ל שמדרבנן אסור [ודוחק לומר שמשמע ממתני' שהוא איסור תורה], וכמו שהירוש' עצמו תי'.
ומ"מ בדעת הרא"ש מוכח שאין איסור לקיים כלאים מהתורה. והבאנו אם כוונתו שאסור מדרבנן, או שאפילו מדרבנן מותר, ורק משום מראית העין אסור. וכתבנו בביאור הגמ' שם שאצל גוי מותר לקיים שלא שייך בו מראית העין.
א"כ כמה אופנים בפירוש המשנה שאסרה לקיים כלאים. דעת רמב"ם וטוש"ע ועוד, וכן ההלכה, שקיום אסור גם לחכמים. בפשטות מדרבנן [וכן נקטו בחזו"א וד"א. ודעת החזו"א שגם כוונת הרא"ש כן]. ויש מי שכ' שהוא מדאורייתא [עשעה"מ פ"א ה"ג]. בתוס' הרא"ש פירש משנתינו בקיום ע"י מעשה תולדת זריעה, כגון מחפה, ומשמע שבלא"ה מותר לחכמים. וכעי"ז בר"ש, ולכן כ' שמתני' ר"ע.
מקיים כלאים בשדה של גוי – כמבואר לעיל, לכל השיטות בשל גוי אין איסור לקיים לחכמים ולהלכה, וברייתא (בע"ז שם) שכתבה שאין עודרין עם הגוי בכלאים אבל עוקרין עמו כדי למעט את התיפלה ביארה הגמ' שם שמדובר כשעושה עמו בחינם, ומשום איסור "לא תחנם", אבל בשכר מותר לקיים, וכ"ש לעקור, גם ללא טעם "למעט התיפלה". אלא שלכאורה ק' שהרמב"ם (פ"ה ה"ה. וכ"ה בטוש"ע סי' רצו ס"א) פסק ברייתא זו כלשונה, אף שהלכה כחכמים. ותי' האחרונים [וכן בחזו"א ב, ח] שהרמב"ם כ' הלכה זו דווקא בכלאי הכרם, ושם כן הוא להלכה, ומשום שאסור להשתכר באיסור הנאה בכל אופן, ואפילו לקיים, והתחדש שגם איסור זה מותר כשממעט התיפלה. והגמ' שדנה בברייתא זו משום שהברייתא נאמרה אף בכלאי זרעים [וצ"ע שהנו"כ סתמו שמקור ההלכה הוא בגמ' שם, ולא פירשו כנ"ל].
מקיים כלאים בשדה חבירו ישראל – יש לדון אם בשדה ישראל חבירו יש איסור קיום כלאים. ואף שבשל חבירו ישראל בלא"ה אסור משום מסייע לעוברי עבירה, מ"מ נפ"מ תהיה באופן שאינו מסייע, כגון שהבעלים חש"ו [וצ"ע], או כגון שהוא פועל בשדה חבירו, ומגדר את שדהו, ורואה שיש כלאים, ויודע שכשהבעלים ידע הוא יעקור, וכל שאין ניחותא של הבעלים אינו עובר, מ"מ שמא הפועל נקרא מקיים [אמנם כבר דנו האם כה"ג נחשב כלאים, ואם נחשב מקיים. ואכמ"ל], או כגון שלשיטת בעה"ב ורבותיו אין כאן כלאים, והפועל נוקט כדעת האוסרים, ולדידיה יש כלאים והוא מקיים [כגון שבעה"ב נוהג כפסק הרמב"ם פ"ז ה"ג שבכרם כשיש בין שורה לשורה בין ח' לט"ז אמה אינו כרם. והפועל מחמיר כדעת הראב"ד ושא"ר והגר"א] ומ"מ צ"ע אם אכן בכה"ג אין דינו כמסייע לפי שיטתו]. והנה לשון האחרונים שביארו שבשל גוי אין איסור מקיים נראה שבשל ישראל יש ואפי' אחר. אלא שאינה ראיה כ"כ, שאפשר שנקטו כן משום שבישראל אחר בלא"ה אסור בדר"כ. מאידך, לשון הרמב"ם (פ"א ה"ג) "ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו", משמע שדווקא בשדהו אסור. ולא מצאנו מי שדן בזה. ולכאורה נראה שהאיסור כולל גם בשל ישראל אחר. וצ"ע.
קיום כלאים כיצד – בדעת ר"ע הסובר שהמקיים כלאים לוקה ביאר הערוך [הובא בתוס' בע"ז שם] שהכוונה שהשהה את הכלאים ולא עשה מעשה. ובתוס' הק' שהרי ר"ע סובר לאו שאב"מ אין לוקים עליו. ולכן תי' שמיירי כגון שגדר סביב הכלאים. וצ"ע מדוע זה נקרא מעשה, והרי לא עשה מעשה בגוף הכלאים וגידולם, אלא בשמירתם? והגרשז"א הקשה עוד, בחמץ בפסח שאסור בבל יראה ובל ימצא האם ילקה אם העביר את החמץ ממקום התורפה למקום המוצנע, וכדו'? והרי ברמב"ם כ' שאינו לוקה אא"כ קנה חמץ בפסח או חימצו]?
לכאורה יש ליישב שחלוק בל יראה מקיום כלאים, שחמץ אינו מאוס בעצם, שהרי מותר לראות אפילו ברשות הישראל חמץ של אחרים שאינו חייב באחריותם, ושל גבוה, אלא שהזהירה התורה [מלבד על אכילתו] גם על הימצאותו ברשות הישראל כשיש לישראל זיקה אליו. לפיכך מעשה לשמירת החמץ אינו מעשה ביחס להימצאות החמץ ברשותו. אבל בכלאים כאמור התחדש לר"ע [איסור שאינו בשאר איסוה"נ מלבד ע"ז] שאסור לרצות לקיימו, וא"כ י"ל שמעשה המשמר ומקיים יותר את הכלאים הוא מעשה בגוף איסור קיומו.
ומ"מ לכו"ע האיסור לקיים כלאים הוא אף בלא מעשה, ולא נחלקו אלא על מלקות.
אכן כאמור הלכה אינה כר"ע, ומ"מ נקטינן שאסור לקיים מדרבנן, ואף בלי מעשה, וכ"ש כשמגדר. ולפי זה בשל גוי מותר. אלא שאם מחפה, מנכש או משקה, וכדו', חיובו מדאורייתא כדין זורע, וכדרב יוסף (מו"ק ב:), וכ"פ הרמב"ם (כלאים פ"א ה"ב, ושבת פ"ח ה"ב) [וי"ס שהלכה כרבה שם. ואכ"מ].
עידור וחרישה בשדה זרועה – אם דינם כזריעה או כקיום. לכאורה היה נראה שבזה לא נחלקו בסוגיא במו"ק משום מאי מתרינן, ופשוט שהוא תולדת חורש, ומאחר שחרישה בכלאים לא נאסרה, ע"כ איסורם משום מקיים. וכן ראה חזו"א (שביעית ריש סי' יח) שחורש אינו אלא תולדת חורש.
אלא שבחזו"א (כלאים ב, ח) הקשה שהרי בברייתא בע"ז נאמר שאין עודרין עם הנכרי בכלאים, וגם חכמים מודים לזה, וכפי שכ' התוס' שם ד"ה סברוה [לו"ד היה אפ"ל שלמסקנת הגמ' איסורו משום לא תחנם, ע"ש]. ואמאי אסור, הא אינו אלא קיום, ומותר בשל גוי? ומוכח שעודר, וכן חורש סביב האילנות, חייב לר"י משום זורע [ולרבה ע"כ הברייתא כר"ע]. אלא שהחזו"א דן – מיהו י"ל שעודר וחורש משום חורש, וכ"כ בירוש' בשבת, ואעפ"כ עודר אסור בשל גוי משום מקיים, שדווקא מלאכות שאינן מסייעות בגידול מותרות בגוי, כיון שבגוי לא שייך כ"כ איסור מקיים, אבל עבודות שמסייעות בגידול אסורות גם בשל גוי משום מקיים.
ניתן להביא סיוע לתי' זה מדברי תוס' ר"י מפאריש (בע"ז סד.) שהקשה למ"ד שמנכש משום חורש [רבה], דמרפי לארעא, כ"ש עודר, א"כ לרבנן לא יהיה אסור לעדור אצל גוי? "וי"ל דמדרבנן מיהא מודו שאסור, דדמי קצת לזורע. א"נ י"ל דודאי לרבנן שרי לעדור… והיינו דפריך אי לרבנן אפילו לקיים נמי…". עכד"ל. הנה בתי' הראשון כ' כעין חזו"א, אלא שדבריו לפי רבה. ובתי' השני מסכים שלרבה מותר לעדור, וזה כמוש"כ שלרבה ע"כ ברייתא זו כר"ע, ולרבנן מותר. אלא שעוד יש לדייק מדבריו הר"י מפאריש שסובר שאליבא דרב יוסף עודר יהיה משום זורע, ולכן קושייתו רק לרבה, וזה כתי' הראשון של חזו"א. וי"ל. וצ"ע.
ומ"מ לענ"ד תירוצו הראשון שעודר משום זורע [וכן דייקנו מהר"י מפאריש] קשה מאד מסוגיית הירושלמי (כלאים פ"ח ה"א), ואותה גמ' גם בבבלי (מכות כא:), שרב ינאי אמר שמחפה לוקה, וריו"ח הוכיח כן מהמשנה שהחורש לוקה שמונה, וביניהם משום כלאים. ואיך שייך ללקות על חורש, ע"כ כשמחפה. הרי שלכל השיטות שם לא עלה על הדעת שילקה על חורש משום זורע, ע"ש [ודוחק גדול לומר שסוגיא זו כשיטת רבה].
העולה מהנ"ל שהעודר והחורש בשדה כלאים אסור אף בשדה גוי, כנראה משום מקיים. שאר מלאכות שהן תולדת זורע איסורן מדאורייתא, ואילו עבודות קיום שאינם מסייעות לגידול מותרות בשל גוי.
שיטת הראב"ד – לראב"ד (בחידושיו לע"ז סד. ובדרכו הלך גם הרשב"ם בפי' שם) שיטה חדשה ויחודית, שביאר שמש"כ הברייתא בע"ז אבל עוקרין עמו כדי למעט התיפלה, הכוונה שעוקרין למטרת צימוח, שמדלל כדי שהשאר יצמחו טוב, וגם זה מותר כדי למעט התיפלה. והברייתא שם היא כרבה שהלכה כמותו כנגד רב יוסף, ולדידיה ניכוש הנ"ל אינו אלא קיום, ואעפ"כ אסור אי לאו שממעט התיפלה, ומזה הוכיחה הגמ' שהברייתא כר"ע. וכשהגמ' דחתה שברייתא כרבנן, ושאלו אם כן אפילו לקיים מותר, הכוונה שגם לעדור צ"ל מותר.
ויש בשיטה זו מספר חידושים. א. שהלכה כרבה. ב. ההיתר למעט התיפלה הוא אף כשמטרת הבעלים לתועלת הצימוח והכלאים באיכות הגידול, מ"מ ממעט בכמות האיסור. ג. לחכמים מותר אף לעדור, ואף לנכש ניכוש המועיל לצמיחה לפי רבה, גם כשאינו ממעט התיפלה, וכל זה בכלל קושיית הגמ' א"ה אפילו לקיים שרי. ולשיטתו משמע שלפי רב יוסף לחכמים מותר לעדור אבל אסור לנכש כשמועיל לזריעה משום זורע, ואף שממעט התיפלה. כלומר שממעט התיפלה מתיר איסור קיום אף לר"ע, אך לא איסור זריעה. והסברא ברורה, שרק מקיים שאין בזה מעשה אסור אלא המצב והתייחסות האדם לכך היא האיסור, בממעט התיפלה אינו מוסיף בקלקול אלא בתיקון, אבל זורע שהוא מעשה אסור, כוונתו למעט תיפלה אינה מתירה.
אמנם המבארים שלא כדבריו, והברייתא כרב יוסף, נחלקו עליו בזה, ועוד יל"ע.
והנה בכמה מהעבודות נחלקו אם דינם זורע או חורש, ונפ"מ לכלאים, והובאה מחלוקת רבה ורב יוסף בזה, וכמי ההלכה. אלא שהתוס' (מו"ק ב: בשורה האחרונה) כתב שמ"ד זומר וצריך לעצים חייב שתים חולק עליהם, ולעולם חייב גם משום זורע. ונפסק להלכה כמותו. אלא שעדיין אפשר שגם לדידיה החורש תחת האילן והעודר דינם רק חורש, וכפי שביאר חזו"א בשביעית שם כשהתורה קראה לזה חורש כוונתה ששמו חורש על אף כל התועליות שבזה, ואף אותם תועליות הדומות לזורע. זאת ועוד, יש החולקים על התוס', וביארו שזומר וצריך לעצים הוא פעולה אחת שפועלת בחלקים שונים, משא"כ מנכש שפועל בצימוח, אלא שהשאלה מה שמו, בזה אינו חייב אלא משום אחד מהם.
כלאים בשדהו המושכרת לישראל – יל"ע מה הדין במשכיר את קרקע או בית עם גינה לשאינו שומר תו"מ, ושתל השוכר שם כלאים, האם המשכיר עובר על איסור מקיים?
הנה בחמץ בפסח שההלכה "אבל אתה רואה של אחרים", ואעפ"כ כשהחמץ ברשותו וקיבל אחריות אסור, וכן כשהחמץ של ישראל אחר י"א שצריך לבער אפילו כשלא קיבל אחריות, כ' במשנ"ב או"ח סי' תמ סק"ג שכשהשכיר או השאיל ביתו לגוי עובר משום בל יראה, דקי"ל שכירות לא קניא, וא"כ הרי מונח החמץ בביתו של ישראל [וע"ש שכ' שבדיעבד יש להקל בחמץ שעבר עליו הפסח]. שמא גם בכלאים יהיה איסור על המשכיר מחמת הכלאים שברשותו, ויצטרך המשכיר לשלם לו כדי להחזיר את השכירות [כמו שכ' חזו"א כלאים ב, ט-יא במי שמכר אילן מורכב לגוי. אמנם אינו דומה לשם, ששם מכר איסור]. אמנם נראה שאינו דומה כלל לחמץ, שדווקא שם הקפידה תורה על רשותו שלא ימצא בה חמץ, משא"כ בכלאים לא מצינו כן.
נשכר לשמירה על שדה כלאים – שומר או חברת שמירה שנשכרו לשמור שדה כלאים, באופנים שאינו משתכר מאיסוה"נ, וכן אינו מסייע לעוברי עבירה, כמבואר לעיל. הנה לענין חמץ בפסח, אף שמותר שיהיה ברשותו חמץ של אחרים, מ"מ אם קיבל אחריות [בפשטות שומר שכר, וי"ח, ע"ש] עובר מדאורייתא על איסור בל ימצא (פסחים ה:, טוש"ע סי' תמ). האם בכלאים יש לאסור משום שבחיוב האחריות שיש לו שלא ינזקו גידולי הכלאים הופך אותו לכעין שותף?
צ"ע להלכה, אבל לכאורה נראה שאין זו סיבה לאסור בכלאים, שהרי בגמ' שם מבואר שאפילו למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי, מ"מ לולי הריבוי מהפס' "לא ימצא" לא היינו אוסרים, מפני שחיוב האחריות אינו אלא אם יאבד, וכשהוא בעין חוזר החמץ לבעלים, ואין לשומר שום זיקה לחפץ בעודו בעין. ועוד, בקרקע אין דיני שומרים. ועוד, נראה שאין לדמות דין כלאים לחמץ, שבחמץ הקפידה תורה שלא יהיה ברשותו חמץ שלו, וכשקיבל אחריות ריבתה תורה שבכלל בל ימצא, אבל בכלאים האיסור גם כשאינו ברשותו, אבל לכאורה תלוי במעשיו, ולא בזיקת הכלאים אליו. וצ"ע, ועחזל"מ.
ומ"מ לגבי חברת ביטוח המבטחת גידולי כלאים כבר כתבו הפוסקים שגם לענין חמץ אינם עוברים, מאחר שאינם מקבלים ע"ע את שמירת החמץ בפועל, ולא קיבלו עליהם אלא את תשלום הנזק [וכ"כ בשם הגרשז"א בהליכות שלמה פסח פ"ו ס"א]. ובפרט שבהסכמי הביטוח התשלום אינו בהכרח בגובה הנזק בפועל.
ומ"מ במקום שיש איסור משום משתכר באיסוה"נ, לכאורה יש לדון שגם חברת הביטוח אסורה לבטח גידולים אלו שהרי היא משתכרת מאיסוה"נ. וצ"ע.
סיכום דינים העולים:
- זריעה ושאר עבודות שדינם כזריעה – אסורות בין בשדה ישראל ובין בשדה גוי בא"י, וחייב מדאורייתא בין בכלאי הכרם ובין בכלאי זרעים [מלבד שהפירות נאסרים בכלאי הכרם].
- קיום בכלאים – גם אם נעשו הכלאים מאליהם אסור להשאיר ולקיים אותם, אלא צריך לעוקרם. ובפשטות הוא איסור דרבנן להלכה [ויש סוברים שמותר לקיים, וההלכה כדעה ראשונה. ונראה פשוט שהאיסור לקיים הוא גם בכלה"כ, אף שבלא"ה הפירות נאסרים. וכן אפילו כשהפירות עדיין אינם נאסרים, כגון שלא הוסיפו מאתים, או שהענבים אינם כפול הלבן, וכדו', אסור לקיים, כשם שאסור בכלאי זרעים].
- קיום בשדה גוי – בכלאי הכרם שאסורים בהנאה, כל שמשתכר מאיסור הנאה אסור מדרבנן. וכשעושה בחינם אסור משום לא תחנם, וכשהגוי מחזיק לו טובה על כך כ' הפוסקים שנחשב כמשתכר. משתכר מאיסור הנאה בדיעבד דמיו מותרים, חוץ מבע"ז, וקצת בשביעית שקנסו דמיו במרובה. [אמנם יש אופנים שאין במעשיו משום משתכר באיה"נ, כגון שרק מקצת השדה כלאים, וגם בלי הכלאים צריך לגדר]
- קיום בשדה גוי בכלאי זרעים, וכן בכלאי הכרם באופנים שאינו אסור משום משתכר מאיסור הנאה – קיום הכלאים כגון בניית גדר סביב הכלאים, או שמירה, שאיסורם בשדה שלו משום מקיים, בשל גוי מותר. השקיה וניכוש ודומיהם, אסורים משום זורע להלכה, וע"כ אסורים מדאורייתא. ויש פוסקים שהלכה כרבה [חידושי הראב"ד. וכן ראה כס"מ], שאיסורם משום מקיים, כדלהלן [אלא שאף שמקיים בשל גוי מותר, בעבודות קיום כגון אלו יש לאסור, דלהלן]. והעיקר להלכה כדעה ראשונה.
- עידור וחרישה בשדה כלאים – אפשר שגם הם אסורים משום זורע. כ"כ בחידושי הראב"ד, ובתוס' ר"י מפאריש לדעת רב יוסף, וכ"כ חזו"א בכלאים בצד אחד, ושלא כדבריו בשביעית. אמנם מהירוש' בשבת ובכלאים, ומהבבלי במכות נראה שהוא משום חורש, וא"כ בכלאים אין איסורו אלא משום מקיים, וא"כ בשל גוי צ"ל מותר. אולם משמע שדין אין עודרין עם הגוי בכלאים הוא לכו"ע, וע"כ צ"ל שאע"פ שהוא קיום בשל גוי, עבודות שמסייעות לצימוח נאסרו אפילו בשל גוי. כ"כ הר"י מפאריש בתי' אחד, וכן בחזו"א בתי' אחד. אמנם יש מהראשונים שביארו שמותר לעדור בשל גוי, וכדין מקיים [אם אינו משתכר באיסוה"נ]. ולדינא נראה מהאחרונים שנקטו להחמיר.
- קיום בשדה ישראל חבירו – כשאין איסור משום משתכר ולא משום מסייע לעוברי עבירה, נראה שיש איסור קיום בשל חבירו ישראל. וראה לעיל.
- השכיר שדהו, והשוכר מגדל כלאים – נראה שאין דינו כחמץ, והבעלים אינו עובר אף ששכירות לא קניא.
- שומר וחברת שמירה על שדה כלאים – באופן שאין משום משתכר באיסוה"נ ולא מסייע לע"ע, ואינו אסור משום מקיים כדלעיל, נראה שאינו אסור משום חיוב האחריות שלו, ואינו דומה לחמץ בפסח.
- וכ"ש חברת ביטוח – אין חיוב האחריות סיבת איסור. אמנם באופן שקיים איסור משתכר באיסוה"נ לכאורה יש לדון שגם חברת ביטוח אסורה.
