לכבוד הגאון רבי … שליט"א
השלום והברכה!
אודות מה ששאלת לאחר שאתה יודע את דעתי שאין בקמח חשש של ממש לחמץ, וההיתר של שעת הדחק הכתוב בשו"ע שאפשר ליקח קמח מן השוק לעשות מצה לפסח, אפשר גם בקמח הרגיל של ימינו [והבאנו הדברים גם בחוברת זו בגליון הקודם], מכל מקום שוב נכתבו פרסומים שונים בדבר הקפדה על קמח שנטחן לאחר הפסח, והשוו זאת לחמץ שעבר עליו הפסח שכידוע יש שנהגו להחמיר בחמץ גמור הנמכר לגוי וע"פ שיטת הגר"א שנהג שלא לאכול חמץ שכזה. והדבר נראה בעינך כמבוכה האם יש כאן מחלוקת במציאות מקצה אל קצה האם קמח רגיל יש בו חשש של חמץ גמור או שאין בזה שום סרך של חשש [ואף מותר בשעת הדחק להשתמש בו בפסח]. ובפרט מה שפרסם אחד הכותבים כי יש מציאות אחרת בטחנות הקמח לגבי קילוף החיטה והחדרת מים אל הגרעין, וביקשת שוב לשאול את דעתי.
וכדי לעשות את רצון כבודו, אומר לך שכבר השבתי על דבריהם, בקונטרס שהוצאנו לאחר הפסח על חיטים וקמח מאימתי ובאיזה אופן יש לחוש לגביהם לחמץ. ושם באות ט כתבתי לדון שוב בהאי דינא, ודחיתי דברי הפרסומים החדשים שאינם עולים בקנה אחד עם המציאות שנראית לעינינו, עד ערב פסח האחרון של שנה זו, ולהלן עיקרי הדברים.
פסק מרן השו"ע (סי' תנג סעי' ד) 'החטים שעושים בהם מצת מצוה טוב לשמרן שלא יפלו עליהם מים משעת קצירה, ולפחות משעת טחינה, ובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק'. כלומר, לכתחילה הביא את דעת הרמב"ם והרי"ף שצריך שמירה משעת קצירה, והגביל זאת למצת מצוה בלבד, אח"כ הביא את דעת הרא"ש שמשעת טחינה צריך שמירה. והביא שבשעת הדחק אפשר לסמוך על עיקר הדין כדעת המתירים שמותר אף ליקח קמח מן השוק כפי שהביא הטור בשם גאון, וכדבריו בבית יוסף ששיטת הרמב"ם והריף אינם לעיכובא.
וטעם הדברים שאפשר לקחת קמח מהשוק לצורך אפיית מצת מצוה, מפני שבסתמא לא מחזקינן איסורא ולכן מותר לקנות קמח לא שמור, ואת מצות 'ושמרתם' יקיים החל משלב הלישה שזה עיקר הדין וכהכרעת מרן השולחן ערוך.
ובעיקר הטעם דשרי ליקח מן השוק ולא מחזקינן איסורא, כתב הט"ז (ס"ק ג) שאפי' במקום שנוהגים ללתות החטים במים, אימר לא לתת בדרך שנתחמץ אף שאין אנו בקיאין. והוסיף המשנ"ב (ס"ק כד) בשם האחרונים, שמסתמא אין שורין עד שתחמיץ אלא מציפין עליהן מים ומדיחין אותן וטוחנן מיד. וסוף דבריו אלו לטחון מיד מקורם מהרמב"ם (הל' חמו"צ פ"ה ה"ז) אלא שביאר שם הרב המגיד, דהיינו שלא ישהה במים זמן, כי אם ישהה ודאי מחמיצין. כלומר לו יצויר שהשרה במים והוציאם מן המים ולא החמיצו, אין חובה לטוחנן מיד. וכ"כ מרן החזו"א (קכה, כה) בדעת המשנ"ב.
מוסיף הט"ז, אף על גב דפסק השו"ע (סעי' ה) שבימינו אסור ללתות, שאני הכא דהוא שעת הדחק, וגם שמא לא לתתו את אלו החטין. ועוד הביא בשם האחרונים, דעכשיו שהמנהג לכבס את החטים ולהשהות אותם במים, אסור ליקח קמח חטים מן השוק אפילו בשעת הדחק, דהוי ממש כדגן שנטבע וכפי המבואר בסימן תס"ז ס"ב, דאפילו בדיעבד אסור מדינא דתלמודא וגרע מלתיתה, ואפילו למצה בשביל שאר ימי הפסח אסור וכ"ש ליקח מהם למצת מצוה. ויש הרבה פוסקים דס"ל דאפילו לשהות אותם בבית אסור משום בל יראה וכההיא דסימן תס"ז ס"ב בהג"ה שם. ואף אם עבר ושהה יש אוסרין ובא"ר בשם זקנו מתיר למכרם לעכו"ם לאחר פסח דעכ"פ אינו אלא ספק חמץ. עכת"ד. כלומר הגם שהגדירו רק כספק חמץ, מכל מקום אסר לקחת מקמח זה אפילו בשעת הדחק.
והנה בפרי מגדים (ס"ק ג) בבואו להסביר את הט"ז שהתיר אפילו במקום שלותתים, כתב שהיינו טעמו משום דהוה ספק ספיקא, שמא לא לתתי, ואם תמצא לומר לתתי שמא בדרך שלא נתחמץ. וכתב המג"א (ס"ק ח) בשם אב"ד דליסא, שבמדינתם שרגילין לרחוץ החיטים ושוהין אותם במים, אסור ליקח קמח מן השוק דהוי ממש כדגן שנטבע וכו', וכן פסקו כל חכמי פראג, שפעם אחת הורה מורה אחד ליקח מן השוק קמח וחזר בו וגזר תענית על שגגתו. וכ"כ הפמ"ג (ס"ק ח) בשם שו"ת צמח צדק (סי' לב) דלתיתה שלנו, חמץ גמור הוא, דשוהין הרבה במים ולא דמי ללתיתה דתלמודא. ועוד הוסיף, שאם ניכר מי מכבס, ורוב אין מכבסין, מותר ליקח שלא במקום קביעות כל דפריש כו'. ואם אינו יודע מי מהחנויות מכבסין, אף בפירש, אסור, שמא יקח מקבוע, כיון שאין איסור ניכר, יע"ש. וכבר הרב פרי חדש (סוף ס"ק ד) כתב על דברי השו"ע שמותר ליקח קמח מן השוק, שמסתמא תלינן שהמוכרים אינם לותתין, אבל אם ידע שאחד מהמוכרים לותת אסור לילך לחנות לקנות, דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אבל אם המוכר מביא לבית הישראל למכור מותר ליקח ממנו, כיון שרוב המוכרים אינם לותתין, כל דפריש מרובא פריש. והחק יעקב (ס"ק טז) אחר שהביא דברי הצ"צ הנז' ועוד, כתב: 'ולענ"ד נראה לחלק, דדוקא מן אותן הטוחנין שבעיר או המוכרין קמח בקביעות אין ליקח, וכל שכן מן הנחתומים דיש להם סולת נקיה שאין ליקח מהם, אבל מותר לקנות מן בני הכפרים המביאין קמח בכל יום מן הכפרים דאין [להם] סולת נקיה, וכדאיתא להדיא בפרק כל שעה (דף מ ע"א) מעיקרא מאי טעמא, לא משום דלא לתתי ואם לתתי לא מחזקינן איסורא שלתתי בדרך שנתחמצו, וגם לא שייך גבייהו הטעם של הצמח צדק מדין הקבוע, דכולהו ניידי בכל יום, הני אזלי והני אחריני נינהו, וכולם פירשו ממקום קביעותייהו, וכן הדבר נראה לעין שאין סולתן נקיה כל כך. ושמעתי שגם בימי מו"ח זקיני הגאון מהר"ש זצ"ל היה פעם אחת דחק בקמחא דפסחא והתיר לקנות מן השוק. ואפשר דגם כן בדרך שכתבתי. ואין להחמיר נגד משמעות פוסקים ראשונים ואחרונים כולי האי, ובפרט במצות שאינם של מצוה'. עכ"ל.
והנה על סמך כל הכתוב לעיל, ראיתי שיש מפוסקי זמננו, שכתבו שהקמח בימינו עובר לתיתה, וחמור הוא אף יותר מתקופת חז"ל, כי שוהה עם המים. והוסיפו עוד והחמירו בקמח כדין חמץ גמור לענין שעבר עליו הפסח, או למחמירים בלמכור חמץ גמור, ועוד.
אלא שהמציאות בפועל במה שנעשה בימינו עם החיטים קודם טחינתם, שונה לחלוטין מהמתואר לעיל, והן אמת שאכן טיפת מים כפי שיבואר להלן כן נופל על החיטה, אולם גרועה היא הרבה יותר מהאי דינא של זליפה מועטת. ונבאר הדברים, שהנה בהאי דינא של דגן שנטבע בנהר, המבואר בסי' תסז (סעי' ב), כתב בביאור הלכה (ד"ה דגן) 'ודע עוד דבב"י איתא דיש פוסקים שסוברין דיש חילוק בין שריה מרובה לזליפה מועטת. אכן המחבר סתם בזה וכתב הט"ז דמדהעתיק המחבר שיטת רבינו אפרים דלכן א"צ ביקוע משום דמינח נייחי (ולדידיה א"צ לחלק בין זליפה מועטת למרובה) ש"מ דאף זליפה מועטת אוסר, והעתיקו הגר"ז, וכן העתקתי במ"ב, וכדבריו מצאתי גם בב"ח והעו"ש העתיקו, אמנם בב"ח משמע דדעתו דרק לכתחלה יש ליזהר בזליפה מועטת שלא לקנותם לאכלם בפסח וכן ג"כ דעת הפר"ח שעל מה שכתב הרמ"א שלא יבואו וכו' כי אז אפילו לא נתבקעו אסורות, כתב הפר"ח וז"ל פי' כשירדו רוב הגשמים עד שהשק היה שרוי במים וכו' אבל לכתחלה פשיטא שיש ליזהר אפילו בזליפה מועטת, עד כאן לשונו, ומשמע בבית מאיר דבדיעבד במקום הפסד מרובה יש לסמוך ע"ז'. עכ"ל הביאור הלכה. וראה עוד בס"ק יד מש"כ המשנ"ב לגבי זליפה מועטת מן המשוטים. ובאמת שמצאנו עוד כמה ראשונים דס"ל להתיר בזליפה מועטת, והביא דבריהם בהערות איש מצליח על הביאור הלכה שם, מספר המכתם, הריטב"א, יראים, העיטור ועוד. ולכן גם הוא הכריע שם שבהפסד מרובה אפשר לסמוך להתיר בזליפה מועטת לאפות מקמח זה מצות מצוה.
וכן ראיתי שהביא דברי הראשונים הרב נחלת צבי על השו"ע (ס"ק ב), וכ' שמדברי רבינו אפרים שפסק השו"ע נראה שאין לחלק בין שרייתו מועטת או מרובה, דאף בשרייתו מועטת נמי יש לאסור היכא דמינח נייחא. ולפי זה חיטין המובאין בשוק וגשמים מזלפין עליהן יש לאסור. אבל המרדכי בפרק כל שעה (סי' תקסט) כתב על שם הר"א ממי"ץ (ביראים ח"ב סי' שא) שאין לחוש אם לא שירדו עליהם רוב גשמים ושרייתן מרובה חוששין כי האי ארבא בחישתא, נראה מדבריו שיש לחלק בין שרייתו מרובה או מועטת כמ"ש הגהות מיימוניות (קושטא פ"ה אות ז) לחלק בין לתיתה ובין האי ארבא בחישתא דלתיתה זליפתה מועטת והר"ן (יב ע"א ד"ה ואי) בשם הרא"ה, וכו'. ולפי מה שתפס הרב ש"ע עיקר כדעת רבינו אפרים דמשמע מיניה שאינו מחלק בין שרייתו מועטת או מרובה אלא בין עסיק ובין לא עסיק, לא הוי ליה להרב הגה להגיה עליו דברי האגור והכלבו משמע מדבריהם דסברי כדעת הרא"ה וריצב"א והר"מ שמחלקין בין שרייתו מועטת או מרובה, דהא כתבו טעם להתיר משום שמא לא נתחמץ, ולדעת רבינו אפרים אם נאמר שירדו עליו גשמים ודאי נתחמץ. ואפשר לומר דדעת הרב הגה הוא אף לדעת ר' אפרים היכא דאיכא ספק כגון שאינו ידוע אם ירדו עליו גשמים איכא להקל ולסמוך אחילוק בין שרייתו מרובה או מועטת. וגם מדברי הרמב"ם גבי לתיתה בחיטים בפ"ה מהלכות חמץ משמע נמי דמחלק בין שרייתו מרובה או מועטת וכמ"ש הרב המגיד שם. לכן נראה כיון דכל הני גאונים המרדכי והגהות מיימוניות והרמב"ם והרשב"א מסכימים לדעת אחת, נלע"ד בשעת הדחק יש לסמוך אהני גאונים להתיר חטים המובאים בשק וגשמים מזלפים עליהם אם אין שרייתו רק מעט, אבל אם ירדו עליו רוב גשמים עד שהשק יהיה שרוי במים אז יש לאסור. ודוקא בשעת דחק גדול עד שאין נמצא לקנות אלא חטים אלו, אבל שלא בשעת הדחק פשיטא שאין להתיר אפילו בזליפה מועטת אם לא שיש ספק וכמ"ש לדעת הרב הג"ה. עכת"ד הרב נחלת צבי שם. וראה עוד בשו"ת יבי"א ח"ט סי' לט שהביא עוד פוסקים שכתבו בדבר זה.
וברור שכל האמור לסמוך בשעת הדחק, היינו לאכילה בפסח גופיה. ומאן דכר שמיה, לאסור בשימוש לאחר הפסח באיסור דרבנן שקנסו על אכילת חמץ לאחר הפסח.
וידועה דעתו של מרן החזו"א (או"ח סי' קכא אות כד, כה ועוד) שביאר שבלתיתה חולפים על הדגן ג' פרקים. א. שריה במים קדם לתיתה. ב. קילוף סובנן. ג. שהיה אחר לתיתה קדם טחינה, ולתיתה אינה מחמצת דשריה ראשונה אינה זמן מרובה, זמן הלתיתה יש בה תרי צדדים להיתר. וכו', אבל העיקר שלא יעבור על הדגן תקופה ארוכה של בלילה במים שבדרך הרגיל תקופה זו מחמצת, ולתיתה אין בה תקופה כזו. ושוב ביאר ברמב"ם ובמרן השו"ע שנפלו מים על החיטים הכוונה שנקוו המים והחיטים שרו בתוכם. ומש"כ במ"ב בבה"ל בשם אחרונים דלמש"כ רבינו אפרים לחלק בין עסיק בהו למינח נייח אין חילוק בין שריה לזליפה מועטת, תמוה דלתיתה נמי מינח נייח קדם לתיתה ולאחר לתיתה [ומש"כ הר"מ וטוחנן מיד אינו אלא לכתחלה וכמש"כ לעיל], וכו', ולכן אין לאסור רק בשריה וזמן מרובה עד שיהא בדרך הרגיל מתחמץ, מיהו אפשר שאין אנו בקיאין לקבוע לו זמן אבל עד שיעור מיל ודאי יש להתיר אפי' בשריה, וכ"כ במ"ב שם בשם הפר"ח דזליפה מותרת דיעבד, וכל שלא נתעכבו המים אלא הן זוחלין הויא זליפה המותרת, וזו נקראת זליפה מועטת. ובהמשך הוסיף והוכיח שסתם לתיתה החיטים בחזקת שלא הוחמצו, עי"ש.
ועל כן מאד נפלאתי, איך אותם כותבים מפרסמים שהמצב היום גרוע מלתיתה, ואינם ניגשים לבדוק בעצמם וביסודיות קודם הפרסום. שהנה בפועל המציאות שונה לגמרי, ראשית, אין בעולם היום בטחנות קמח המסחריות כלל מושג 'לתיתה', ולא 'השריה' במים, אולם כן קיים בחלק מסוגי הקמח 'הרטבה' במים, וזה רק בקמח שנטחן בטחינה 'גלילית' [דהיינו בין גלילים שטוחנים את הגרגרים], אולם טחינה בריחים או כל שיטת טחינה אחרת שאיננה טחינה גלילית – אין החיטים מורטבים כלל, כי אין המכונה יודעת לקבל חיטה לאחר הרטבה. וגם בטחינה באמצעות גלילים, יש סוגי חיטה במדינות רבות בעולם, שאחוזי הלחות הנדרשת בגרגר קיימת באופן טבעי ואין מרטיבים כלל, ועוד שלצורכי 'קמח מלא' הרוב המוחלט מטחנות הקמח אינן מרטיבות קודם הטחינה, כיון שאין להם צורך בהפרדת הסובין מהגרגר [לדוגמא בארץ ישראל, בשביל 'קמח מלא' קיימים שתי טחנות שמרטיבות לעומת שמונה אחרות שלא מרטיבים (נתונים שקיבלתי מהרב פנחס פרידמן אחראי על טחנות קמח בבד"ץ עדה החרדית)]. ועל כולנה, שגם בקמח הלבן בטחינה גלילית שכאן בארץ מרטיבים את החיטה, לא רק שזה לא לתיתה כבתקופת חז"ל, ולא בהשריה כמים כמו בתקופת הגאונים, אלא קיים 'חילזון' הנוסע ובתוכו גרגרי חיטה, ומעליהם יש 'דיזות' המשפריצות מים [למשך כ 5 שניות בלבד] בכמות של 25 ליטר ל 1000 ק"ג שזה בערך 0.025 מ"ל מים לכל גרם [כאשר כל גרם מכיל לפחות 10 גרגרים, ובחיטה ללא קליפה בכל גרם יש כ 18 גרגרים], כלומר הכמות לכל גרגר לא ניתנת להגדרה זה פחות מטיפה שבטיפה. האם לזה יקרא זליפה מועטת, וק"ו כיבוס או השריה? אתמהה.
עוד יש להדגיש שהחיטים בשלב זה לבושים בקליפות שלהם כפי שהגיעו מהקומביין. ומה שראיתי שכתב זה מקרוב במאמר אחד מרבני ירושלים כדי להסביר את המפורסם בשם מרן הגריש"א להחמיר בקמח בן ימינו, וכתב שנתחדש לו, שיש קילוף קודם וכו'. הם דברי פלא ויכול הוא לראות בכל טחנות הקמח, ולא ימצא מאומה, גם המכונה הראשונה שחשבה למכונת קילוף, איננה מקלפת מאומה, צא וחשב, מכונה זו מעבירה 15 טון בשעה [כלומר 150 מליון גרגרים בשעה, שזה אומר שהמכונה נוגעת לכל היותר ב 40 גרגרים בשניה], ומעולם לא היה תפקידה לקלף וגם אין באפשרותה לעשות זאת בזמן של אחד חלקי 40 של שניה אחת, וכל תפקידה להסיר שערות ודברים אחרים, וכל מי שישים ידו במקום הפסולת לא ימצא קליפה כלל וכלל [וכן העיד לפני הרב פנחס פרידמן אחראי על טחנות קמח בבד"ץ עדה החרדית], אם כן היאך הגיע לזה שזו חיטה קלופה? אתמהה.
נמשיך בתיאור המציאות, החיטים ממשיכים עם המסוע כלפי מעלה לכיון הסילו, מרגע עזיבת מקום ההשפרצה אין להם כל פגישה נוספת עם מים, ולכן מובן מדוע כבר לסילו הם נכנסים יבשים, כי טיפה כזו קטנה שנוגעת בחיטה אין לה כלל אפשרות להרטיב את הגרגר. ומה שכתב במאמר אותו רב מרבני ירושלים, כי המקום מלא מים וכו', לא ידעתי את כוונתו, והרי המציאות היא מול עינינו, יצא ויראה שהתיאור הוא מדוייק כדלעיל, ועם עליית החיטים במסוע אין יותר מים כלל, ורק באותם דיזות ראשונות היה מים בלבד.
לסילו נכנסים כל הגרעינים ונמצאים שם זמן של שמונה שעות לפחות עד שש עשרה שעות, ומשם יוצאים לטחינה. חשוב להדגיש כי כמות המים היא מדוייקת לפי ההזנה [כדי להחזיר ולהגיע ל-16 אחוז לחות, כיון שבאר"י עקב תהליך הייבוא והאחסון יש 12 אחוז, ובחלק ממדינות אחרות בעולם יש כ-14 אחוז, {ומה שראיתי שכתבו 18% אינני ידוע מהיכן מספר זה}. מטרת השהיה בסילו הוא כדי להחזיר את הלחות שאיבדו ולהגיע ל 16% בחזרה. והמטרה הסופית להקל על הפרדה מן הקליפה].
חשוב להדגיש כי הבור הוא יבש לגמרי, ומאידך יש שם לחות מרובה, וכדרך כל הבורות שעצורים שם מיני דגן. התוצאה היא ביציאה מן הסילו, שהגרעין קשה כפי שהיה בתחילה ללא שום שינוי כלל ועיקר, מלבד זה שיש ריח של לחות שקיבל הדגן, שמזהים אותם בעלי ריח טוב, ודבר נוסף, שאת ריכוך הקליפה, הגם שלא ניכר במישוש האצבעות, מכל מקום אנשי המקצוע מרגישים ריכוך קליפה זו בין השיניים. וכדי להבין את המציאות, צריך לדעת שמעולם לא נמצא שם לא ריכוך של ממש. ובוודאי לא ביקוע. ובוודאי לא צימוח. ויותר מיכן אמר לי הרב המפקח מטעם הבד"ץ הנז' לעיל, שהסילו המכיל 200 טון, כאשר הוא מתמלא בחיטים לאחר ההרטבה, יש בתחתית הסילו פתח, באם יש נוזלים כלשהם, כלומר הגזמה בהרטבה שירד הנוזל למטה. והוא אומר לי שמעולם כפשוטו, לא נזל מאומה.
וברור הדבר לכל בר דעת ובוודאי לעוסקים בתחום זה, כי הרטבה מועטה כזו, שכל מטרתה היא להספיג בסובין רטיבות, אשר איננה מגיעה ואיננה קשורה לגרעין המכיל את חומר ההחמצה כלל. ופשוט וברור שכל ההיתר של שעת הדחק, קיים גם היום בשעה"ד ליקח קמח מן השוק, וכל הלחות שהיא העיפוש הקיימת בחיטה כשיוצאת מן הסילו, כבר כתב עליה בשכנה"ג שהזכרנו לעיל (אות ו) לגבי ההיתר להשתמש בחיטים שהיו בבורות וחששו לחימוץ מפני לחלוחית שבבור. ובתחילת דבריו פתח ואמר 'ואני אומר הקץ לדברי רוח וכו' שלא מצאנו שחששו שמא נתבקעו אלא בחטים שנפלו לים, וכו' והביא מדברי הרמב"ן בתשובה על הבורות, שכתב הדבר קרוב שאין כאן חמץ אלא עיפוש והפסד, וכו', כ"ש שהחטים הללו אין בהם שום עיפוש, מראיתם טובה והן קשין, אף על פי שאינן קשים כמו האחרים, מכל מקום אינן לחות. ובזה יצאנו מחשש מחשש בה"ג על החטים שבאו בספינה אם לחות הן או שנשתנו מראיתן בידוע שהגיע עליהם מים כו'. דהתם שנשתנו מראיתן מחמת המים, או הן לחות ממש שאין השנים טוחנן, מה שאין כן בחטה הזו שמראיתם לא נשתנו, וגם הן יבשות, הילכך הם מותרים. ע"כ.
ונידו"ד ודאי כך הוא, הקושי ברור, השיניים טוחנן, ואין שום שינוי להוציא ריח הלחות שהוא ריח העיפוש, ולחות שמקורה ממקום סגור כמו מיכל שהוא נידו"ד, או בורות שהיו בזמנם, גם אם שהה שם שנה שלימה, עדיין אין חימוץ, ושונה לחלוטין מגרמיני שהוא לחות מהאדמה הרטובה מהגשמים הרבים שירדו והיו השיבולים על האדמה וכמובא לעיל מהכלבו. וכל זה כמבואר בכל הפוסקים שהזכרנו לעיל, וראה עוד לשון ההשיב משה (טיטלבוים או"ח סימן יח) בתשובה משנת תקס"ז שנשאל על שנה זו שמחמת גשמים מרובים היה קשה מאד למצוא חיטים שלא צמחו, ואחר הרקדה ובירור שנעשה בכל מה דאפשר, מ"מ היה עדיין הכל בספק וכו', עי"ש שחילק בין ליחה שמקורה לריכוך. ואם כן אין בזה שום צל ספק שקמח זה איננו חמץ, ובוודאי דשרי למוכרו לגוי, ולהשתמש בו לאחר הפסח. וראה לעיל בסוף אות ו (בד"ה גם בדין) שהבאנו לשון המשנ"ב (תנג ס"ק כח) שגם בהשריה גמורה ששורין אותם הרבה במים, אם לא נתבקעו אינו ודאי חמץ אלא ספק חמץ, ויש להקל בהנאה בעבר עליו הפסח שאינו אלא איסור דרבנן. ובהגה' איש מצליח שם כתב להתיר אפילו באכילה, יעוי"ש. ומ"מ בנמכר לגוי, אפשר להקל גם למחמירים באופן זה. ועוד ראה שם לעיל מיניה בד"ה והנה הגם, שהבאנו דעת המשנ"ב דס"ל להקל כל שהחיטים עדיין קשים, ולכאורה כצ"ל בדעת השו"ע, ודלא כמש"כ בהגה' איש מצליח. וראה עוד מה שהבאנו מדברי מרן החזו"א שכתב על דברי המשנ"ב שדבריו הם דין אמת, אלא שהמציאות שבהשריה ארוכה זו אי אפשר שישארו קשים. ואם כן למעשה בנידוננו שהחיטין נשארים ממש קשים, אם כן אפילו בהשריה יש מקום להתיר, אם כן ק"ו בהזלפה של טיפה בודדת, ופשוט.
ושוב ראיתי בבאר היטב שהביא דברי שו"ת מהרי"ט צהלון (סי' מה) שעמד ארגז מלא חטים והעבירו קערה מים ממקום למקום ונפלו המים על הארגז והיה קודם פסח כיון שלא היה רק קערה אחת שאין בה כשיעור להשרות אפילו עשירית החטים והם נזחלו דרך מדרון ולכן אם יש בשולי התיבה סדקים בין דף לדף שהמים נזחלים דרך שם ולא יתקבצו כדי שיהיו החטים נשורים היו מותרים וכ"ש בזה שלא נפלו רק על מעט שי"ל שנתבטל קודם זמן איסורו ואם אין שם סדקים יזרוק מה שבשולי התיבה במקום שיש לחוש שנקוו המים שם והשאר מותר ע"ש ונראה שלכתחלה יש לטחון החטים קודם פסח ע"כ. והוא המצב בפועל לפנינו, ואין שם שום שינוי מהשינוי הנז' בפוסקים, להוציא הלחות המועטה שאיננה אלא עיפוש. ועל כן מותרת חיטה בשעת הדחק כמבואר בשו"ע.
וברור ופשוט שגם כל מי שהחמיר בזליפה מועטת, לא הרי זה כהרי זה, כמות כזו שמוגדרת טיפה שבטיפה, להשוותה למים המושפרצים ממשוטי האונייה וחוזר ונשנה וכו', כשכאן זה חד פעמי וממשיך עד הסילו ומגיע שם כבר יבש. וראה לעיל באות ב (בד"ה ובתשו' הנוב"י) שהבאתי מש"כ בשו"ת חזון עובדיה (ח"ב עמ' קסג הערה ט) ובחזו"ע (פסח עמ' עז טור א) כשאשר היו המהומות בתקופה שהיה במצרים, סמכו לקחת מן הנכרים חיטים לעשות מצות. ובדרכו הלכתי אני הקטן והוריתי בתקופת המגפה שהייתה בעולם בשנת תש"פ לתקפ"ץ, ונתקעו כמה יהודים באי לבדם, והוריתי להם שיקחו מן השוק [רק שאמרתי להם שעדיף שיקחו קמח מלא, שאינו עובר לתיתה, כמבואר בשו"ת כתר מלוכה או"ח סי' כא, יעוי"ש]. ובשו"ת שם עוד הוספתי את הס"ס וכו' הנז' לעיל בראש דברינו בדברי הרשב"א ועוד ראשונים, אולם למעשה אין צורך בזה, אלא כמבואר לעיל, גם המחמירים לחוש על הקמח, ומחמירים לא למכור חמץ ודאי, הכא לא איירינן בזה כלל וכלל ומותר גמור הוא וללא ספק [ומ"מ ברור ופשוט שאם יש איזה מקום בעולם שאין נוהגים כמתואר לעיל שיחזור דינו למפורט לעיל בדיעות הפוסקים. אולם מהיכרותי טחנות קמח, מהגדולים בארץ ישראל, באירופה ועוד מקומות, אני כותב את כל האמור לעיל].
ולאחר שהשלמנו את כתיבת הדברים, ראיתי שוב שידידי הרה"ג רבי אברהם שלזינגר שליט"א פרסם את דברינו הקודמים, ושוב עמד על דעתו שיש תוספת לחות של עד 4% בגרעין ושינוי בקוטר הגרעין, ויש מי שאמר שיש ריכוך וכו'. ולכן חזר על דבריו להסביר טעם הסוברים שהוי חמץ גמור. ולענ"ד לא שת לבו לדברי רבותינו הרמב"ן ושיירי כנה"ג הנזכרים, שלחות איננה חמץ גם אם שהה שנה בבורות עצורים, ולא שמונה שעות. ניפוח של חמץ מגיע לאחר ריכוך כידוע לפי סדר הדברים, והכא הגרעינים קשים. ואין כל קשר בין תהליך שעברו הגרעינים לבין תהליך של החמצה.
ולכן הלכה למעשה אנכי על משמרתי אעמודה, שאין כאן חשש לחמץ כלל. אלא שמנהג ישראל לא להשאירו בבית ולמוכרו לגוי, ומן האמור ברור ופשוט שאין כלל מקום לחוש שלא למכור הקמח לנכרי, ואפשר להשתמש בו לאחר המכירה לכתחילה גם למחמירים שלא למכור חמץ לנכרי. כל זה הוא הנלענ"ד פשוט וברור בס"ד.
בברכת התורה
שניאור ז. רווח
