דעת הרמב"ם שבית שאן פטורה לגמרי מתרו"מ אפי' בדגן וכו'. ובשאר מקומות של עו"מ חייבים מדרבנן בהכל גם בירקות. ודעת הראב"ד וכך סובר הכפתור ופרח (בפ"ה) שבית שאן פטרוה רק בירק ואילן ולא מדגן ותירוש ויצהר. ומכל מקום הנכון הוא מחמת הספיקות במיקומים [לפי מספר תגליות, שבית שאן העתיקה איננה גבולות העיר של היום], להפריש מכל סוגי הגידולים, בבית שאן תרומות ומעשרות, אולם ללא ברכה.

ולגבי הענין של "לא נכבש על ידי עולי בבל", זה לא רלוונטי, כיון שמה שנכבש רק על ידי עולי מצרים ולא על ידי עולי בבל חייב מדרבנן בהפרשת תרומות ומעשרות.

שלום וברכה,

אצות ים הוא מוצר הנגוע בסוגים רבים של חרקי מים, מוצר זה הוא מהקשים שבבדיקות החרקים, כיון שאין החרקים מזוהים לא בשיקוף ולא תחת מקור אור. אלא בנתונים מסוימים בלבד.

השם הנז' הוא איננו גוף כשרות, אלא משגיח שהיה בעבר עובד מטעמינו, ואף בילה כמה שעות במעבדה של המכון, ואף הוסמך על ידי על בדיקת חרקים.

אולם מכאן ועד להענקת כשרות הדרך ארוכה.

אולם אם התחליף זה אצות ללא פיקוח על חרקים כלל, אז מסתמא שזה עדיף.

שלום וברכה,

אכן זו המציאות בהרינג מצויים תולעי אניסאקיס, בכל ההכשרים, כיון שזו המציאות ברוב שדות הדייג בעולם.

התולעים רק בחלל הבטן, ובדרך כלל החדירה לאחר מות הדג כאשר הדג שוהה בטמפ' חמה יותר מהטמפ' הרגילה של הדג במים.

להוציא צורת עיבוד אחד שהוא עשיית פילה במכונה אוטומטית, שמסירה העור וחלקי הפנים במיכון מהיר שאז הפילה נמצא נקי, כל שאר הסוגים נותרים תולעים על הדפנות ולעיתים גם בתוך הבשר.

תופעה זו בכל הכשרויות ללא יוצא מן הכלל, להוציא אם יש מי שמייצר מאופן העיבוד הנ"ל [והוא חייב להיות בהשגחה צמודה בחו"ל כי השיווק ללא עור].

לשאר פרוסות הרינג, יש מקום בצירוף כמה היתרים לאכול גם מחמת שהנגיעות היא ברמה נמוכה, וגם שזה נחתך וגם שהבדיקה קשה, וכל זה מצא להליץ על האוכלים הגאון רבי משה קארפ שליט"א והאתי דבריו בספרי שש משזר חלק שני, יעוי"ש, והסכים עמו מרן הגריש"א זצ"ל, אלא שהוסיף שזה בדיעבד עבור האוכלים, ולא עבור הכשרות לכתוב על זה מהדרין.

אופן הבדיקה מפורט בתולעת שני חלק שני, ובחלק רביעי בנספח בסוף הספר על דג ההרינג.

ניתן לשמור בהקפאה לזמן בלתי מוגבל.

בשאלות על כלאים יש חשיבות להגדרת אורך ורוחב הערוגה.

כיון שאין המרחקים שוים בין שדה, משר, ערוגה או יחידי.

לגופו של ענין בירקות החישוב קל יותר, שם תמיד המרחק הוא טפח וחצי. ורק בין שדה לשדה [=רוחב מעל כ 6 מטר ואורך יותר מהרוחב] צריך מרחק של 6 טפחים כ- 60 ס"מ.

ולכאורה בנתון שלך נראה שאין חשש כלאים. אלא אם המידות הם דומות לשדה וכאמור.

לא מספיק.
צריך להבדיל בין ירקות שהם עלים רחבים שאפשר לעבוד עליהם לבין עלים קטנים כמו פטרוזיליה.
הכנה של מיכל מים וסבון.
עלים רחבים כמו חסה (כרוב אם רוצים שלם) מנגולד ועוד, להפריד מהקלח המרכזי. להשרות במים וסבון ותוך כדי שהם במים עם ספוג לשפשף כל עלה היטב משני הצדדים.
לשטוף היטב תחת ברז מים חזק מכל הצדדים תוך שפשוף ביד.
ולאחר שהמים יסיימו לטפטף מהעלה, יש לבדוק כל עלה ממול מקור אור שלא נותרו חרקים או סימני חרקים על העלה (או מנהרן העורקים בשכבה הראשונה של העלה בצורת מנהרות מפותלות) אם נמצא משהו יש להסירו. ובשאר אפשר להשתמש לכתחילה.
בעלים קטנים. אם לא רוצים לעשות את כל האמור בטיפול בכל עלה ועלה. יש פתרון אחר לאחר שטיפה היטב. לסגור ברשת היטב (רשת דקה כמו של תיונים של תה או רשת של לימונים המוגש באולמות) ולהניח בתוך הסיר עם האוכל.
בהצלחה

קמח תירס מיוצר כמובן מגרגירי תירס שעוברים גריסה ברמות שונות, והתוצרת שמתקבלת היא כעין "קמח" לעיתים דק יותר ולעיתים גס יותר. קמח התירס מקבל לעיתים קרובות נגיעות של מזיקי מחסן בוגרים וזחלים, ויש לבודקו קודם השימוש.
אופן הבדיקה והשימוש: להבדיל מקמח שניפויו בנפה צפופה מבטיח שכל הקמח שעבר את הנפה בחזקת נקי. את קמח התירס שהוא גס יותר לא ניתן להעביר בנפה צפופה [בקמח דק, ניתן לנפות בנפה של של 40 מאש, ולראות אם נותרו חרקים בוגרים במסננת, שאז אין להשתמש בקמח כלל, עקב הקושי בבדיקה]. ולכן תהליך הבדיקה והניקוי העיקרי הוא בדיקה ויזואלית. יש לשפוך את התכולה על משטח בצבע כתום, ובזמן השפיכה להתבונן שהזרימה של הקמח מלאה ושאין גרגירים שדבוקים כאחד על ידי הקורים המהווים סימן שיש זחלים בקמח. את הקמח יש לפזר על המשטח [ועדיף אם יש אפשרות על שולחן אור ובפרט במקומות המוסדיים], ולהעביר את גושי הקמח בזה אחר זה. יש להתבונן שאין חרקים בוגרים או זחלים, או סימני חרקים כגון פסולת חרקים [יש להבחין בין פסולת טבעית שצבעה כהה, לבין החרקים], קורים שנטוו על ידי הזחלים ושאר סימנים. במידה ונמצאה נגיעות, רצוי לא להשתמש במוצר זה, עקב הקושי בהפרדת החרקים לחלוטין מהמוצר.

שלום וברכה,

ראשית, אכן השאלה מורכבת, ובעיקר שיש בה התמודדות של כשרות ולעיתים זה ממול כיבוד אב ואם שגם הוא דאורייתא.

ובכן בוודאי שככל שיש אפשרות שהילד הוא זה שיסייע לאמא בהכנת האוכל, ויכלול בתוכו גם את בדיקת החרקים והיה זה שכרו והכל בא על מקומו בשלום.

בנוסף יש לזכור שגם כלל הציבור מקפידים על נקיות, ולכן ככל שיראו חרקים בעיניהם במוצרי המזון שהם אוכלים הם יבינו שהבדיקה באה ממקום נכון, ויהיה קל יותר מכאן ואילך.

אפשר להזכיר להם שהוראות משרד הבריאות לנפות קמח לפני שימוש, ואין זו הוראה סתם, אלא טעם יש בה. ועוד דוגמאות נוספות.

אם הילד כבר מגיע אל הבית, ויש אוכל מוכן לפניו, ודאי שחלילה לפגוע בכבוד האמא או האבא, כיון שאדרבה הם מסתכלים על הבן שחזר בתשובה ומצפים לראות כיבוד אב ואם כראוי, ועל כן, ככל שאפשר לבדוק אחרי הבישול יכול הילד לבדוק לעצמו,  או לחילופין להימנע מן האוכל הבעייתי, כך יש לנהוג. ואם אי אפשר לבדוק לאחר הבישול, ברוב המוצרים, לאחר שזה כבר בושל ואי אפשר להפריד את המוצר הבעייתי, התבשיל מותר באכילה.
הפרטים עדיין מרובים ומגוונים ויש להתייעץ עם תלמידי חכמים כל העת. אולם תמיד זאת יש לזכור שמצוות כיבוד אב ואם היא דאורייתא, וענין זה חייב להיות כל העת על כף המאזנים.
כתיבה וחתימה טובה

מה זה בעיה? טפילים אין בו חשש, זה דג שעובר חמצון וחלק גדול מהיבואנים זה כולל גם חומרים נוספים, כאשר הדג הוא ללא סימני טהרה זה חייב בלאו הכי השגחה צמודה.

הלכה למעשה, דג זה צריך כשרות צמודה בגלל סימני טהרה ועיבוד, אך לא מחמת טפילים

יעוי' בספרינו קצירת השדה פ"ג ס"ח שם כתבנו שגידולים שהם למאכל אדם אלא שבלקיטתם עדיין אינם ראויים למאכל כלל, וצריך להכשירם למאכל ע"י בישול ושליקה או הבחלה וכדומה, כגון תפוחי אדמה, תורמוסים ובננות, חייבים בתרו"מ ככל דבר הנאכל. אולם כל זה אם עתיד להתבשל בתלוש, אולם אם גם לאחר הקטיף לעולם לא יגיע לבשלות הרי שלא הגיע כלל לעונת המעשר, ואם כעת ימתיקו אותו כגון בכבישה ארוכה או באש וכיו"ב, נחלקו בזה האחרונים [ראה ביאור הלכה סי‘ רב סעי‘ ב. וראה במנחת שלמה ח"ג סי‘ קמד לגבי תפוחים קטנים], ובזה יש נפ"מ עגבניות ירוקות לגמרי שנקטפות ונכבשות לחמוצים, ולכל היותר למעשה יש להפריש בלא ברכה. ויעוי' מש"כ בזה בשו"ת חלקת השדה חלק ד (תרו"מ סי' י). אולם זאת יש לדעת שכל זה בעגבניות הנקטפות בעודן קטנות וירוקות לחלוטין, אולם עגבניות שהגיעו לגודלם הרגיל, רק שנקטפו ירוקות ולא המתינו שיאדימו, דרכם של אלו להאדים אם ישהה אותם איזה זמן. וכבר עשינו כמה נסיונות כאלו, והשארנו עגבניות ירוקות לחלוטין וקשות כאבן ללא שום אדמימות, והם נהפכו לאדומים ורכים וראויים לאכילה ללא יוצא מן הכלל. וכ"ז להבדיל מנקטפו בקוטנם, שלא יגיעו לעולם לבשלות בפנ"ע אלא ככבושים.
ומכל זה נמצאת למד גם לגבי המנגו שנקטף בעודו בוסר לחלוטין, שאם אכן הם לפני עונת המעשר, דינם כמבואר לעיל.